הסיפור הזה לא מתקשר לאספנות. אך מכיוון שהאתר שלי מתמקד בראש ובראשונה בהיסטוריה, ובגלל שזהו סיפור שלדעתי חובה על כל יהודי לדעת, אני החלטתי לספר אותו בכל זאת.

זהו אחד מהסיפורים המדהימים ביותר של מלחמת העולם השנייה, והשואה.
ב-1943 בדנמרק הכבושה(ע"י הנאצים), העם הדני גילה ש-7,500 יהודי דנמרק עמדו להישלח למחנות ריכוז של הנאצים, המפוזרים ברחבי אירופה. מייד לאחר מכן, האזרחים הדנים קיבלו החלטה ספונטנית: "זה לא הולך לקרות!". תוך סיכון חייהם, הדנים התלכדו ביחד כדי להציל את חבריהם האזרחים היהודים. בסופו של דבר, כמעט כל יהודי דנמרק הצליחו להימלט מהנאצים ולמצוא מפלט בשבדיה הניטראלית.

ב-1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, הנאצים החלו בתכנית "הפיתרון הסופי" של היהודים. באותו זמן חיו כ-10 מיליון יהודים במדינות אירופה תחת הכיבוש נאצי. ב-1945 פחות מחצי מהמספר הזה נותר בין החיים. מטרת הנאצים הייתה להשמיד את היהודים עד האחרון שבהם ולשלוט באירופה "טהורה".

ב-"ועידת ואנזה" הידועה לשמצה ליד ברלין ב-20 לינואר 1942, התקבלה ההחלטה על צורת יישום "הפיתרון הסופי"-השמדת יהודי אירופה. מסמכים מאותה ועידה קיימים עד היום. הנאצים ערכו רשימה של כמות היהודים בכל מדינה ומדינה באירופה. מספר היהודים שהיה רשום תחת דנמרק היה 5,600, הערכה לא מדוייקת.

דנמרק הייתה מדינה קטנה ושלווה של 4 מיליון אזרחים. הקהילה היהודית הצליחה לאורך השנים להשתלב היטב בחברה הדנית. ב-9 באפריל 1940, גרמניה הנאצית פלשה וכבשה את דנמרק. מאז ועד 1945 דנמרק הייתה תחת כיבוש גרמני. רוב אזרחי דנמרק היו פרו-בריטים ואנטי-נאצים, אך גם מודעים לכך, שיצטרכו להסתגל לחיים תחת כיבוש. הדנים והגרמנים החליטו במהירות על תנאי הכיבוש. מלך דנמרק, כריסטיאן העשירי נשאר בארצו, בניגוד למלכים אחרים בהולנד, ונורבגיה שהחליטו להימלט מארצם הכבושה ולמצוא מקלט מדיני באנגליה. גם הממשלה הדנית המשיכה בעבודתה הרגילה.
הדנים הסכימו לספק לגרמנים תוצרת חקלאית וסחורה אחרת בזמן שהיו תחת כיבשום.

בשנה שלאחר מכן, פעילתו של ארגון המחתרת הדנית נגד הכיבשו הנאצי החל. אך, למען האמת, לא הייתה כמעט שום התקדמות עד שהגיע שנת 1943. אז כבר מצב הרוח בדנמרק התחיל להשתנות. מטרות צבאיות נאציות ועסקים שעבדו עבור הכובשים נפגעו בגל של פעולות חבלה מצד אזרחי דנמרק. שביתות עובדים, שקיבלו את תמיכתן מההמון, שררו בכל המדינה.
מלך דנמרק רוכב על סוסו ברחובות דנמרק, מלווה באזרחים על אופניים


האגדה מספרת שכאשר הגרמנים ציוו על היהודים, בדנמרק הכבושה, לענוד טלאי צהוב, וסרט מגן דוד על זרועם כמו בשאר מדינות אירופה, מלך דנמרק, כריסטיאן ה-10, ואזרחים דנים-לא יהודים, סיכלו את הפקודה בכך שהחליטו לענוד בעצמם טלאי צהוב וסרט. אחת הגרסאות היא שהמלך כריסטיאן ה-10 יצא באחד הבקרים לטיול שגרתי על סוסו ברחובות קופנהגן, כאשר הוא עונד סרט מגן דוד, ומסביר לאזרחי העיר שהדבר הוא לשם מחאה למען עיקרון שיוויון האזרחים בדנמרק. אזרחים דנים-לא יהודים הגיבו בכך שהחליטו לקחת דוגמא ממלכם, לענוד בעצמם סרט מגן דוד, ובכך למנוע מהגרמנים לזהות אזרחים יהודים. מעשה זה הפך את פקודת הנאצים ללא יעילה, והוביל לביטולה.
גרסה אחרת מדברת על כך שהמלך כריסטיאן ה-10 לא באמת ענד סרט מגן דוד, אלא פנה לאזרחי דנמרק באמצעות הרדיו. הוא הביע את מחאתו לפקודה של הנאצים, ואמר: "אם חברינו האזרחים היהודים יחוייבו לענוד טלאי וסרט, אז גם אנחנו, כל אזרחי דנמרק, נעשה כך". הגרמנים ידעו כי המלך הוא דמות נערצת, ולאור ההתקוממויות האחרונות של אזרחי דנמרק, לא רצו לקחת סיכון מיותר שעלול להוביל למרד, ולכן ביטלו את הפקודה.
אף על פי שהדנים אכן עשו מאמצים רבים כדי להגן על חבריהם האזרחים היהודים, ועזרו להם לברוח ולמצוא מפלט מהנאצים, לפי הממצאים האחרונים, הסיפור על היהודים ומלך דנמרק, כריסטיאן ה-10, לא בהכרח נכון, ונוטה יותר להיות אגדה. אולם, יש לציין שהגרסה השניה של הסיפור נשמעת לרבים כהגיונית. ידוע רק שאזרחים דנים-לא יהודים לעולם לא ענדו סרט מגן דוד, אלא רק ענדו סרט אדום-לבן, צבעי דנמרק, כמחאה לכיבוש הנאצי.



מלכת דנמרק, מרגרט ה-2(המלכה הנוכחית), נכדתו של מלך דנמרק, כריסטיאן ה-10 התייחסה לגרסה הראשונה של סיפור סבא, ויהודי דנמרק: "זהו סיפור מקסים וסמלי, אך הוא לא נכון. האגדה על מלך דנמרק עונד סרט מגן דוד...אני יכולה לתאר לעצמי שהסיפור יכל לצוץ מהערה סתמית של מישהו, של איזה ילד על אופניים בקופנהגן: "אם הם יחייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב, אז המלך הוא הראשון שיעשה זאת!" בשבילי האמת(הצלת היהודים ע"י אזרחי דנמרק) היא כבוד יותר גדול מאשר האגדה הזאת".
המלך כריסטיאן ה-10 הפך לדמות מרכזית בביטוי לדעות ההמון של אוכלוסיית דנמרק. בכל בוקר המלך היה יוצא לטיול על סוסו ברחובות קופנהגן, בזמן שאינו חמוש ואינו מלווה באף אחד. הוא היה מביע מחאות פומביות נגד הכובשים הנאצים, ופונה לאזרחים בנאומים על ריבונות המדינה, . הוא הפך לסמל לאומי לכל האזרחים, עשירים ועניים כאחד. הוא היה ידוע כשומר ומגן היהודים. האזרחים ראו בו ההפך המוחלט מהיטלר וממשטרו הפשיסטי.
ב-1941, לאחר הצטה בזדון של בית כנסת בקופנהגן, המלך שלח מכתב סימפטי לרבי מרקוס מלכיאור. האושר והרווחה של יהודי דנמרק היה חשוב מאוד למלך ולממשלה. "כאן בדנמרק, לא קיימת שום שאלת יהודים", היו המילים של שר החוץ הדני, אריק סקווניס למפקד הנאצים בדנמרק, הרמן גורינג, ב-1941.
שמועות על זלזולו הפומבי של מלך דנמרק בפיהרר הגרמני, היטלר, התפפשטו בכל רחבי דנמרק. כשהיטלר שלח מכתב ברכה למלך דנמרק ביום הולדתו ה-70, בספטמבר 1942, המלך שלח לו מכתב תגובה בו הוא כתב לא יותר מאשר שתי מילים: "תודה רבה!". המעשה התקבל ע"י היטלר כעלבון, והוביל לפיטורו והחלפתו של שגריר גרמניה בדנמרק.
אוגוסט 1943, התקוממות אזרחי דנמרק נגד הכובשים הנאצים
באוגוסט 1943 הנאצים החליטו שהגיע הזמן לפעול גם נגד יהודי דנמרק. בספטמבר 1943, היטלר אישר את העברתם של 7,500 יהודי דנמרק למחנות מוות המפוזרים ברחבי אירופה. הנאצים היו כעת מוכנים לפעולה ב-10 בבוקר ב-1 אוקטובר 1943. ג'ורג' פ. דוקויטץ, איש צבא בחייל הים הגרמני, שהשתייך לסגל השגריר הגרמני של דנמרק, הדליף בכוונה מידע, על העומד להתרחש, להנס הדטופט, פעיל סוציאל-דמוקרטי דני, שהזהיר את ק.ב. הנריקוס, ראש הקהילה היהודית בדנמרק.
בספטמבר 29, יומיים לפני שהדבר יצא לפועל, ויומיים לפני ראש השנה היהודי, רבי מרקוס מלכיאור, הרב הראשי בדנמרק, הפציר ביהודים ההמומים, מיידית, להימלט מדנמרק למחבוא. שתי ספינות גרמניות היו כבר מוכנות בנמל קופנהגן, להעביר 5,000 יהודים למחנה ריכוז טרזינשטט בצ'כיה. 2,500 היהודים הנותרים היו אמורים להיות מעוברים באמצעות אוטובוסים. השמועה עברה בכל דנמרק, ודנים רבים הציעו תמיכה ועזרה, כשאר הם מעבירים אזהרות ליהודים באופן שותף, ומוצאים להם מקומות מחבוא זמניים. הדנים הרגישו שדיכוי ורדיפת מיעוטים היא הפרה ופגיעה במסורת הדנית, והם לא היו מוכנים שדבר כזה יקרה.
אזרחים דנים יהודים, אחרי שהצליחו לחמוק מהנאצים

כל שכבות החברה הדנית, ובכל חלקי המדינה, כמרים, עובדי-מדינה, רופאים, מוכרים, חקלאים, דייגים, מורים ועוד, כולם השתתפו במאמץ להגן על היהודים. הכנסייה הפרוטסטנית במדינה, התנגדה בגלוי ובעקשות לכיבוש הנאצי. רבים מחברי בית הכנסת של רבי מלכיאור התחבאו כמה רחובות משם, באולם תת-קרקעי באחת הכנסיות. ד"ר קוסטנר, מנהל בית החולים "ביספבג'נג" ארגן מקום בבית החולים למאות יהודים לפני שהצליחו לברוח מהנאצים לשבדיה. האגף הפסיכיאטרי ומגורי האחיות במקום היו מלאים כולם בפליטים יהודים, שקיבלו מזון קבוע מהמטבח בית החולים. למעשה, כל צוות בית החולים שיתף פעולה כדי להציל את אותם יהודים. עם הזמן, המתרחש בבית החולים נודע והתפשט בקרב הדנים, ומייד התקבלו תרומות כסף מכל רחבי המדינה.
המשטרה הדנית ומשמר החופים הדני, גם הם שיתפו פעולה. רבים מהפליטים היהודים הועברו באמבולנסים, השייכים לבית החולים, לחוף ממנו דייגים מקומיים הסכימו להעביר את היהודים תמורת תשלום לשבדיה הניטראלית.
גיללג'

גיללג', אחד מנמלי הדייג הגדולים במדינה, נמצא בחלק הצפוני ביותר של דנמרק, ומקושר בקו רכבת לקופנהגן, הבירה. כחמישית מיהודי דנמרק שהצליחו להימלט מהנאצים לשבדיה, עשו זאת דרך כפר הדייגים של נמל גיללג'. ספינות דייג כמו גם ספינות משא לקחו חלק בהעברת היהודים לשבדיה. רבים מהיהודים הכירו את המקום כמי שהיו מבלים בו את חופשות הקיץ, והיו באים לאזור בהמוניהם. הקהילה המקומית של הכפר היו זריזים לפעול למען הצלת היהודים, ועשו זאת עוד לפני שנציגים של קבוצות הצלה מקופנהגן הספיקו להגיע. רבים מהיהודים היו זקוקים למקומות מחבוא זמניים ולמזון.
אחד מהניצולים, לב ווסרמן, היה רק בן 5 כשמשפחתו, שכללה את הוריו, סבתו, סבו, ואחות קטנה, נמלטו לבית הקיץ שלהם בגיללג'. הוא נזכר איך אביו נשא אותו בחשכה לגוף האונייה באמצע הלילה. הוא זוכר את קולות הלחישות של משפחתו, את הרגשת הצפיפות, ואת הריח הרע מאוד של דגים. הם ניצלו ע"י הני סונדינג בת ה-19 שהייתה בתו של קפטן האוניה, וע"י 4 אנשי צוות אוניית המגדלור, "GERDA 3".
"שכבנו נמוך מאוד על הרצפה. שמענו בחוץ את משמר החופים הגרמני שסייר באזור, וראינו הבזקים של אורות הפנסים שלהם דרך החלון, נזכר לב ווסרמן. למרות שבאוניה היו בדר"כ חיילים גרמנים, האוניה עשתה יותר מ-12 נסיעות עם קבוצות של 5-20 יהודים בכל פעם, מבלי להיתפס. לב ווסרמן ומשפחתו לא יכלו לחזור לביתם עד 5 במאי 1945, השנה בה דנמרק שוחררה. שנים מאוחר יותר לב ווסרמן מונה לסגן שגריר דנמרק בניו-יורק, ארה"ב.
ורנר בסט ואדולף אייכמן
בתוך מספר ימים, יותר מ-7000 יהודי דנמרק הצליחו להגיע למקום בטוח בשבדיה הניטראלית. 481 נוספים נתפסו ע"י הנאצים ונשלחו לגטו טרזינשטט בצ'כיה. התנאים במקום היו קשים, אך גטו טרזינשטט לא היה מחנה מוות, ופעולות האומץ של הדנים לא נגמרו אחרי אותם שבועות דרמטיים ב-1943 בהם הצילו יהודים רבים. הדנים המשיכו להגן גם על אותם 481 יהודים. חברי ממשלה דנים הצליחו לשכנע את אדולף אייכמן באמצעות ורנר בסט(מפקד SS הנאצים בדנמרק), להשאיר את 481 היהודים מחוץ לפולין ומחנות ההשמדה. וורנר בסט היה מעוניין לקדם את יחסיו עם הרשויות הדניות לאחר ההתקוממיות באוגוסט 1943. אייכמן בהסכמתו רצה להסתיר את העובדה שב-1943 מספר היהודים הנספים הגיע כבר ל-3 מיליון.

חודש אחר חודש הדנים שלחו 700 חבילות של ביגוד, אוכל, וויטמינים ליהודים בגטו. כמעט כל יהודי דנמרק שהיו בגטו טרזינשטט שרדו, והכל בזכות דאגתם של חבריהם, אזרחי דנמרק.

דייג דני מציל יהודים
הצלת יהודי דנמרק מהווה סיפור השראה מהזמנים הנוראיים של השואה. ברוב המדינות האחרות שהיו תחת כיבוש נאצי הגרמנים גירשו את היהודים לגטאות ומחנות השמדה ללא קושי רב. אף אחד לא יצא להגנת היהודים כמו שעשו הדנים. 99% מיהודי דנמרק שרדו לאחר המלחמה.
דנמרק הייתה גם שונה ומיוחדת מבחינה אחרת. כמעט בכל מקום באירופה, יהודים מצאו שבתיהם נפרצו, ונבזזו. כאשר יהודי דנמרק חזרו לבתיהם, הם גילו שהכל נשאר בדיוק כפי שהיה, ושבנתיים שכניהם דאגו לחיות המחמד שלהם, לגינות שלהם, ולחפצים האישים שלהם.
ישראל חולקת כבוד לגיאורג דאקויטץ שמדליק משואה בטקס יום השואה
וורנר בסט(מפקד ה-SS בדנמרק) נעצר ב-1945 אחרי שדנמרק שוחררה. עונש המוות שקיבל הופחת ל-12 שנות מאסר ע"י בית המשפט העליון של דנמרק. הוא נפטר ב-1989. גיאורג דאגויטץ כיהן לאחר המלחמה כשגריר גרמניה בדנמרק. ישראל חלקה לו כבוד, כנתנה לו להדליק משואה בטקס יום השואה, על כך שלקח חלק בהצלת היהודים, כאשר הדליף מידע להנס הדטופט על תכנית העברתם של יהודי דנמרק לגטאות באירופה. הוא נפטר ב-1973. הנס הדטופט, מדינאי ופוליקאי סוציאל-דמוקרטי, כיהן לאחר המלחמה כראש ממשלת דנמרק.
הנס הדטופט